חינוך חיובי 

ילדה בת שנה וחצי מניחה רגליה על השולחן בזמן האוכל. זה מאוד מפריע להורים שאוכלים יחד איתה, גם כי לא נעים לאכול כשהרגליים מתקרבות לאוכל וגם כי זה לא ראוי בחברה, והם רוצים ללמד אותה על מנת שיהיה נעים יותר בחברתה עם אנשים אחרים.

הם אומרים לה "לא לשים רגליים על השולחן" ומורידים את הרגליים שלה מהשולחן. היא מיד שמה שוב את הרגליים על השולחן. הם שוב מורידים לה את הרגליים ואומרים - "אסור לשים רגליים על השולחן". בשלב הזה הילדה ממשיכה בשלה ולא 'מקשיבה' להוריה. היא שמה רגליים על השולחן ומחכה לתגובת ההורים. ההורים, שלמדו בקורס גבולות וסמכות הורית שעליהם להיות עקביים ולדעת לשים גבולות לילד, מורידים את הרגליים פעם נוספת ושוב אומרים - "אסור!", הפעם בקול תקיף יותר. הילדה, אשר לא ממש מבינה מדוע אסור, 'עושה דווקא', כשהיא בוחנת את תגובת ההורים, שמה שוב את הרגליים על השולחן. הפעם ההורים מענישים אותה - "אמרנו שאסור לשים רגליים על השולחן", הם אומרים בקול תקיף וברור - "עכשיו אנחנו לא ניתן לך אוכל, ונוריד אותך מהכסא".הילדה, שרוצה באותו הרגע להמשיך לאכול ולשבת עם ההורים, מתחילה לבכות. היא לא מבינה, היא מרגישה לא מוצלחת, היא חשה תסכול. היא בוכה ומבקשת לחזור לכסא ולאכול עם ההורים. ההורים שמים אותה פעם נוספת בכסא.

לפי הספרות המקצועית בת ימינו, אם הם יתמידו, יכילו את התסכול שלה, יסבירו לה שוב מה אסור לה לעשות, ויקפידו שכל פעם שהיא תעשה את זה הם יגידו לא, ואם צריך יענישו אותה על התנהגות לא ראויה, בסופו של התהליך היא תלמד שאסור לשים רגליים על השולחן. היא תפחד מתגובת ההורים, ולכן לא תשים יותר רגליים על השולחן. היא תצא מחוויית הלמידה עם תחושה של פחד, תסכול, חוסר אונים וחווית חוסר מוצלחות.

במקרה הטוב והמוצלח, בסופו של התהליך היא למדה גבול חדש, מה אסור לה לעשות, וההורים יהיו מרוצים מכך שההתנהגות שלה השתנתה באופן שהם רוצים. כמובן שגם להורים תהיה חוויה מעייפת ומאמצת.

למדנו לפעול באופן כזה, שמבחינת הפסיכולוגיה ההתנהגותית הוא אפקטיבי מאוד. זוהי צורת החינוך הפופולארית ביותר בימינו. כך מלמדים היום ברוב הקורסים והספרים להורות. רוב המומחים ממליצים לחנך את הילדים באופן הזה.

הורים שהתנסו באפשרות הזאת ראו סביר להניח את התגובה של הילד כשאומרים לו לא לעשות משהו. הוא ממשיך לעשות, הוא מסתקרן, הוא רואה בכך משחק, ולא 'מקשיב' כלומר לא משנה את התנהגותו באופן שהיינו רוצים. לרוב ההורים מפרשים את ההתנהגות הזו כאקט של פרובוקציה מצד הילד, חוסר משמעת, 'דווקא'.

האם יש אפשרות אחרת? איך אפשר לחנך את ילדינו ולעצב את ההתנהגות שלהם כפי שאנו רוצים, מבלי להציב גבולות, מבלי ליצור תסכולים, מבלי לפתח פחדים ורצונות לא ממומשים מבלי הצורך? ואולי לא פחות חשוב, באופן פשוט יותר עבורנו ופחות מעייף? בלי מלחמות מיותרות?

חינוך ילדים לא חייבת להיות משימה קשה ומסובכת. משימה מעייפת, המשולבת במאמצים מוגברים ורבים של ההורים ובכי ותסכולים של הילד. יש אפשרות אחרת!!

אפשר להפוך את תהליך החינוך לחוויה חיובית ומעצימה, למשחק מהנה ומבדר.

אתן לכם דוגמא. פעוטה בת שנה וחמישה חודשים, יושבת ליד שולחן האוכל ומניחה רגליים על השולחן. ההורים מרגישים שלא נעים להם לאכול בצורה זו ולכן מחליטים ללמד אותה לשבת באופן הראוי בחברה שלנו - כלומר עם רגליים מתחת לשולחן.

הם אומרים לה - "תראי איך אבא ואמא יושבים. איפה הרגליים? מתחת לשולחן, נכון? איפה הרגליים שלך? שימי את הרגליים מתחת לשולחן. לוקחים את הרגליים שלה ושמים אותן מתחת לשולחן ומראים לה את ההבדל בין מתחת למעל. אחר כך מבקשים ממנה לשים את הרגליים מתחת לשולחן. כשהיא עושה את זה מוחאים לה כפיים ומשבחים אותה. מחבקים אותה בהתלהבות ונותנים לה נשיקה. אומרים לה בקול אוהב ומלא הערכה - "איזו ילדה נפלאה את! איך את שמה רגליים מתחת לשולחן!". קיימת סבירות מאוד גבוהה שהיא תשוב ותניח את הרגליים על השולחן. הרי, אין עדיין הרגל שמוטבע במערכת, אלא היא נמצאת בתוך תהליך הלמידה. כשהיא תניח פעם נוספת את הרגליים על השולחן, הם ישאלו אותה בקול נלהב, כמו ששואלים במשחק מהנה ומלא עניין - "איפה מניחים את הרגליים?", ומיד אחרי כשהיא תניח אותן מתחת לשולחן ישובו וישבחו אותה. באופן כזה, לאחר כמה פעמים (לעיתים פעמים בודדות, ולעיתים נדרשות פעמים רבות יותר), הילדה תפנים והעניין יהפוך להרגל, לשגרה, לדבר של מה בכך.

ילד שנותנים לו שבח, מחבקים ומנשקים אותו, מוחאים לו כפיים, אומרים לו כל הכבוד עם כל הרגש, רוצה להמשיך לעשות שוב ושוב את אותה הפעולה על מנת למשוך מאיתנו תשומת לב ולקבל שוב את אותו היחס.

באותו הרגע עלינו תמיד לזכור את המונח - חינוך חיובי, על לשון חשיבה חיובית. עלינו לחשוב "מה היינו רוצים שהוא כן יעשה". במקום לחשוב מה לא, ולהגיד לא, לחשוב על האלטרנטיבה הרצויה, על מה כן, ולכוון אותו לעשות את מה שכן. מיד אחד כך כמובן להלל ולשבח אותו על ההתנהגות החיובית.

הגישה המקובלת ביותר, מכיוון שהיא הנפוצה ביותר, הינה הגישה אשר דוגלת במתן פרס על מעשה חיובי ועונש על מעשה שלילי. הגישה הדוגלת בכך שיש להגיד לילד לא, ושיש לשים לו גבולות ברורים וחדים, וכמובן להעניש אותו אם הוא חוצה אותן. גישה שטוענת שעלינו להיות סמכותיים בפני ילדינו, ואשר ילד צריך לחוות גם תסכול כחלק מהחינוך שלו.

זוהי ללא ספק גישה מעניינת, וגם אפקטיבית ברמה ההתנהגותית, לפחות לפרק זמן מסוים, עד שהילד גדל ומתחיל לעמוד על שלו. יחד עם זאת חשוב להבין את ההשלכות של צורת חינוך כזו על עולמו המנטלי והרגשי של הילד, אלמנטים אשר יהיו משמעותיים ביותר בהמשך חייו בתור אדם בוגר. כמו כן, את האנרגיה שזה צורך מאיתנו ההורים, שגם כך באופן כללי מרגישים פעמים רבות שגידול הילדים הינה משימה קשה הצורכת אנרגיה רבה ומאמצים רבים.

גישת החיזוק החיובי והחיזוק השלילי, צמחה מתוך מחקרים רבים, שבראשם עמד פבלוב, על מושג ההתניה. פבלוב גילה דרך בעלי חיים, שכאשר בעל חיים מקבל שוב ושוב את אותה ההתנהגות מהמחנך שלו, הוא לומד באופן מותנה לצפות לה ולכן לומד להתנהג. פבלוב בתחילהת צלצל בפעמון בכל פעם שהביא אוכל לכלבים, עד אשר הם היו מריירים עוד לפני האוכל, רק למשמע הפעמון.

מתוך ההבנה הזו, התפתחה גישה חינוכית שמציעה שעל מנת לעצב את התנהגות ילדינו, עלינו להקפיד על אותם הכללים - להעניק פרס על התנהגות חיובית, עונש על התנהגות שלילית, להיות עקביים עם העניין, עד אשר הילד ילמד, יצור התניה ויתרגל וכך נעצב את התנהגותו כפי שאנו רוצים.

מחקרים עכשוויים, הראו שהתניה נוצרת אכן כאשר יש הדגשה מסוימת. אכן חיובית או שלילית. הדגש היום הוא לא על הפרס והעונש, אלא על ההדגשה, כלומר על יוצא הדופן, על הרגע שזוכה לתשומת לב מיוחדת. בכל פעם שהחיים משיבים לנו באופן בלתי צפוי, או באופן יוצא דופן, או באופן חזק ומודגש יותר ממה שאנחנו רגילים, המערכת הרגשית שלנו נכנסת לפעולה אינטנסיבית יותר, ולפיכך באותו הרגע מעורבת כמות של תשומת לב גבוהה יותר. התוצאה תהיה שהרגע עצמו יקבל חשיבות, ושאנחנו נזכור אותו, הוא ישפיע על ההתנהגות שלנו.

בדוגמא שלנו למשל, היינו רוצים שהוא יישב סביב השולחן במהלך האוכל ולא יקום. אם כאשר הוא יושב באופן שאנו מחשיבים יפה וראוי, אנו נותנים לו פרס (חיוך, יחס יוצא דופן, אומרים לו כל הכבוד וכו'), וכשהוא קם אנו נעניש אותו (נשלח אותו לחדרו, נצעק עליו, נפנה כלפיו פרצוף כועס, נכה אותו על היד וכו') התוצאה תהיה שבלילה כשהוא יילך לישון, הוא יזכור באותה המידה גם את ההתנהגות החיובית וגם את ההתנהגות השלילית. נכון, שהוא יחווה אחת מהן כחוויה נעימה ואת השנייה כחוויה לא נעימה, אך מבחינתו שתיהן יחרטו בזיכרונו, ושתיהן זכו להתייחסות יוצאת דופן.

לעומת זאת, אם אנחנו מחזקים את ההתנהגות שאנו מגדירים כחיובית בלבד, וכאשר הוא מתנהג באופן חריג, אנחנו מעודדים אותו להתנהג שוב כפי שאנו מעוניינים, התוצאה תהיה שרק ההתנהגות החיובית תהיה מודגשת ותיחרט בזיכרונו, ושההתנהגות השלילית לא תקבל את אותו היחס, ולא תיחרט בזיכרון באופן דומה. באופן כזה אחרי כמה פעמים, הילד שמחפש את היחס היוצא דופן מאיתנו, יחפש את ההתנהגות שאנו מצפים אליה.

כמובן, שחשוב לזכור שיש פרק זמן הכרחי לכל תהליך כזה. זה לא קורה בפעם הראשונה. יש לחזור על ההתנהגות ועל החיזוקים הנ"ל מספר פעמים על מנת שהם ייחרטו ויהיו דומיננטיים. לפעמים מספר פעמים בודד, ולעיתים גם עשר פעמים ויותר. עלינו להיות סבלניים, ובעיקר להתמיד מכיוון שאם לא נתמיד אנו נפגום בתהליך.

התרגלנו בחיינו להשתמש במילים כגון "אסור", "לא" וכו'. כמו תמיד, מטרתנו הינה לשמור על הילד ולהעניק לו את הטוב ביותר. על מנת לפעול כפי שאני מציע, בגישת החינוך החיובי, יש לשנות את החשיבה. יש לחשוב בכל רגע נתון מה הייתי מעוניין שהילד יעשה במקום למנוע ממנו לעשות את מה שהוא רוצה.

בסדנאות וקורסים שאני עורך עם הורים, אני עובד על הבנת העקרונות, ואחר כך על שינוי החשיבה. זה דורש עבודה וזמן, אך לאחר זמן מה זה הופך להיות כלי מדהים אשר משנה את פני המשפחה כולה. החוויה בבית הופכת לנעימה יותר, שקטה יותר, חיובית יותר.

חשוב להבין, שלמרות שהבאתי במאמר דוגמא אחת, העיקרון הזה נכון לכל סיטואציה בחיים - כשהילד רוצה לרדת לכביש, כשהוא מלכלך את הבית, כשהוא פוגע בחפצים ובכל עניין והתנהגות אחרים.

לסיכום, אפשר להפוך את חווית החינוך לחוויה מהנה ומבדרת, למשחק לכל המשפחה במקום להפוך אותה למשימה, למאבק, למלחמה ולחוויה צורכת אנרגיה ומעייפת. לא רק שזה נעים יותר, אלא גם אפקטיבי יותר וצורך הרבה פחות חזרות על מנת להשיג את התוצאה הרצויה.